הגשתי תביעת נזיקין נגד לאומי מקס בבית משפט לתביעות קטנות בפתח תקווה בעוולה של הפרת חובה חקוקה הואיל וחב' האשראי לא חסמה תשלומים לבית העסק ויאגוגו שמכר לי כרטיס להופעה של אומן. נגד בית העסק הנ"ל פורסמה הודעת אזהרה מטעם הרשות להגנת הצרכן, עקב מקרים רבים של הונאה ועוקץ צרכנים, כגון, כרטיסים שאינם בתוקף או דרישה לתשלום נוסף בעת הכניסה להופעה. על פי הוראות המפקח על הבנקים (נב"ח מס' 472) חב' אשראי מחויבת לחסום ספק שכנגדו הוגשו תלונות על הונאה ומרמה מצד צרכנים. בפועל לא נגרם לי נזק ממוני הואיל וביטלתי את התשלום מול בית הספק, הודעת הביטול נתקבלה לאחר 4 ימים, אבל נגרמה לי טרחה הכרוכה בטלפונים ומשלוח בקשות במייל לביטול העסקה.
בית המשפט פסק באופן תמוה שלא נגרם שום נזק בר פיצוי הואיל והעסקה בוטלה "באופן מידי" קביעה עובדתית שגויה, בנוסף נקבע באופן מוזר שבית העסק ויאגוגו לא מקבל שירותי סליקה מחב' האשראי הואיל והוא מקבל תשלום מתאגיד סליקה (כגון, טרנסזילה). כמו כן, נקבע באופן עוד יותר תמוה כי הוראות נב"ח 472 אינן רלוונטיות משום שהם מסדירות רק את הכללים בין הרגולטור לבין חב' האשראי אבל לא בין הצרכן לחב' האשראי- טעות משפטית, לצערי הרב בית המשפט חייב אותי בהוצאות בסך 1000 ₪.
מה הסיכוי שערעור בבית המשפט המחוזי יתקבל בדגש על כך שהנזק שנגרם הוא טרחה בלבד? מה בכלל הכדאיות במונחים של עלות מול תועלת?