מאמר להדפסה

להבדיל ממרבית ענפי המשפט בהם פסיקתו של בית-המשפט היא סופית, ישנם שני תחומים בדיני המשפחה בהם פסיקתו של של בית-המשפט היא לעולם לא סופית: פסיקה בענייני משמורת הילדים לאחר הגירושין ופסיקה בענייני מזונות הילדים שנידונה במסגרת הליך הגירושין.

 

יש להדגיש כי הכוונה בדיוני המשמרות בגירושין, במקרה זה היא לא רק במובן הצר אלא בכל הקשור לילדים: היכן ילמדו, לאילו חוגים ילכו, מה יהיו הסגרי הראייה של ההורים על הילדים לאחר הגירושין ועוד.

 

 

כלומר, אם בית-המשפט פסק כי הילדים יהיו אצל אמא אחרי הגירושין ויראו את אבא פעמיים בשבוע, זו "לא חתונה\משמורת קתולית"- תמיד ניתן לחזור ולדון בהסדר זה בבית-המשפט.

 

בדומה, אם קבע בית-המשפט כי לאחר הליך הגירושין האב ישלם סכום מסוים עבור מזונות ילדים, תמיד ניתן יהיה לחזור ולדון בסכום (אם האב ירד מנכסיו או לחלופין התעשר ועוד).

 

מדוע? עקרון טובת הילד הוא המנחה את הדיון הנוגעים למקומם של הילדים בגירושין ואחריהם וברורה ההבנה כי נסיבות החיים משתנות תדיר.

 

 

כעיקרון, כלל הסמכות הנמשכת אומר שאני אמורה לפנות לאותה ערכאה שנתנה את הפסיקה המקורית. ככל שמדובר באותו עניין, אותם הצדדים אבל הנסיבות השתנו.

 

מדוע ישנה חשיבות "לאותם הצדדים"? אם ניתנה פסיקת מזונות אבל הילדים לא היו צד להליך אלא רק ההורים, הילדים יכולים להגיש תביעה עצמאית למזונות. זו תביעה עצמאית ושונה. זה לא שמדובר בהגדלת הסכום\ הקטנתו.

 

כאשר מוגשת תביעה בשם הילדים זו תביעה עצמאית. המשמעות היא פרוצדוראלית ומהותית.

 

מבחינה פרוצדוראלית- הם לא כפופים לסמכות. הם יכולים לפנות איזה ערכאה שהם רוצים (הילדים, או האם בשם הילדים); מבחינה מהותית- אין צורך בשינוי נסיבות. אם כבר ניתנה פסיקה בתביעה של הילדים.  כדי לקבל פסיקה חדשה הם יאלצו להראות שינוי נסיבות. בתביעה העצמאית הראשונית אין צורך להוכיח שינוי נסיבות.

 

 

מבקשים להכניס אותם כצד להליך (החוק מאפשר מתן הסכמה בשם הילדים לכך שיצטרפו כצד להליך). ברגע שהילדים הם צד לתביעה, לא ניתן להגיש תביעה עצמאית בשמם. אבל, כאן לא סוף פסוק!

 

בפסק-דין סימה לוי, בית-המשפט קבע את התנאים "לסמכות הנמשכת". עד עתה דברנו על התנאי הראשון (ששואל מי הצדדים להליך) וכעת מתווסף לו התנאי השני- "שבית-המשפט דן ופסק בעניין".

 

כלומר, אם ההורים הגיעו לבית-המשפט בבקשה שיאושר הסכם ביניהם המסדיר דבר-מה הנוגע לילדים לאחר הגירושין- הרי שכל שבית-המשפט עשה זה "רק לאשר" את ההסכם, הוא לא דן ופסק בעניין. במצב כזה, בית-המשפט לא רוכש סמכות נמשכת. המשמעות היא שניתן לפנות לערכאה אחרת.

 

 

בני זוג פונים לבית-הדין הרבני בבקשה שיאשר הסכם הנחתם ביניהם לעקבות הגירושין. ההסכם מסדיר מזונות ילדים ומשמורת ילדים. בית-הדין "רק" מאשר. לכן, בית-הדין לא "דן" ולא רוכש סמכות נמשכת.

 

אם וכאשר ישתנו הנסיבות ובני-הזוג ירצו לפנות לערכאה על-מנת לדון מחדש במזונות- לא יהיו חייבים לפנות לבית-הדין הרבני אלא יוכלו לפנות לערכאה אחרת: בית-המשפט לענייני משפחה.