מאמר להדפסה

טענת הגנה מן הצדק נמנית על טענות ההגנה המקדמיות שניתן לטעון בפתיחת המשפט הפלילי ועם הקראת כתב האישום, אם כי ניתן לטעון אותה גם לאחר שלב זה. במידה שהטענה התקבלה, יש בכוחה להביא לביטול כתב האישום, או לתיקון כתב האישום, או להקלה בעונש.

מקורה של טענת הגנה מן הצדק מצוי בפסיקה האנגלית, ובארץ היא אומצה לראשונה בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון בשנת 1996, בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נגד מ"י.

בשנת 2007 עוגנה טענת הגנה מן הצדק גם בחקיקה, באמצעות חקיקת סעיף 149([נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ("החסד"פ"). בנוסף לו נחקקה הוראה מקבילה במסגרת סעיף 351(ב)(6) לחוק 10 סדר הדין הפלילי השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955. 

תיק יפת עסק בשאלת אחריותם של הבנקים והבנקאים בפרשה הידועה בכינויה "פרשת ויסות מניות הבנקים". הנאשמים בתיק זה טענו, בין היתר, שאין מקום לנהל נגדם הליך פלילי בשל המעורבות העמוקה של הרשויות עצמן בתהליך הוויסות, וזאת תוך הסתמכות על טענת ההגנה מן הצדק. בית המשפט דחה באותו תיק את טענת ההגנה מן הצדק לגופו של עניין, אולם הוא גם הכיר בה לראשונה באופן עקרוני, תוך שהוא קובע  שהשימוש בה ייעשה במקרים שבהם התנהגות הרשויות הייתה "בלתי נסבלת", דהיינו, "התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי, והתעמרות בנאשם."

הלכת יפת הורחבה לאחר מכן בפסק הדין שניתן בע"פ 4855/02 מ"י נ' בורוביץ, בו קבע בית המשפט העליון שיש להרחיב את היקפה של טענת הגנה מן הצדק ולהחיל אותה לא רק על התנהגותית שערורייתית של הרשויות, אלא גם על מקרים שבהם פעלו הרשויות מתוך רשלנות, או כאשר לא ניתן להבטיח קיום משפט הוגן לנאשם, או כאשר קיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות.

בפסיקה נקבע שהשימוש בסמכות הקיצונית של ביטול כתב האישום בעקבות קבלת טענת הגנה מן הצדק נועד להבטיח שרשויות אכיפת החוק ינהגו באופן ראוי, כמתחייב ממעמדן כגוף שלטוני, ועל מנת להוות בלם לפעילות אכיפה שלוחת רסן ושרירותית, אשר מתכחשת לזכויות הנאשם ולערכים של שלטון החוק. שכן, המשטר של הדין הפלילי מושתת לא רק על השאיפה להרשיע ולהעניש את מי שביצע עבירה, אלא גם על תחושת צדק שבבסיסה עומדת ההנחה שאכיפת הדין אינה מקרית או שרירותית.

יחד עם זאת, ודווקא מאחר שמדובר בסמכות קיצונית למדי, אשר ביכולתה להביא לביטול כתב האישום גם בנסיבות בהן הנאשם אכן הפר את החוק וביצע את העבירה המיוחסת לו, ואף כאשר הוא עצמו מודה בביצוע העבירה, אזי בפסיקה גם נקבע שקבלת טענה הגנה מן הצדק תיעשה במקרים חריגים בלבד, שבהם הוכח שקיים קשר סיבתי בין ההתנהגות הלא ראויה של רשויות האכיפה והחוק לבין הפגיעה בזכויותיו של הנאשם.

באילו נסיבות ניתן לטעון את טענת ההגנה מן הצדק

נוסח סעיף 149(10) לחסד"פ עוסק במקרים בהם "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית."

כלומר, מדובר במקרים בהם עצם הגשת כתב האישום או ניהול המשפט הפלילי פוגעים בעקרונות הצדק וההגינות. לכאורה מדובר בהגדרה כללית ורחבה למדי, שמשמשת כמעין סעיף סל לכל המקרים שבהם הגשת כתב האישום או ניהול המשפט הפלילי פוגעים בתחושת הצדק וההגינות. בפועל, השימוש בטענת ההגנה מן הצדק נעשה בעיקר במקרים שבהם רשויות אכיפת החוק בארץ (החקירה ו/או התביעה) מפעילות את כוחן וסמכויותיהן באופן שאינו תקין וראוי.

מדובר, לדוגמא, במקרים הבאים:

• אכיפה סלקטיבית ובררנית (לגביה יורחב בהמשך הדברים להלן);
• הדחה פסולה של הנאשם לבצע את מעשה העבירה;
• שיהוי ממושך בהגשת כתב האישום אשר פוגע מאד ביכולת הנאשם להגן על עצמו;
• ביצוע מחדלי חקירה שפגעו מאד ביכולתו של הנאשם להגן על עצמו, כגון אובדן/השמדת ראיות שיכלו לסייע להגנת הנאשם;
• עיכוב בהעברת חומרי החקירה לנאשם;
• הגשת כתב אישום כנגד הנאשם מבלי שהוא זומן קודם לכן לחקירה, ומבלי שניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו לפני שהוחלט שיש להגיש כתב אישום נגדו.  

אכיפה סלקטיבית ובררנית.  טענת האכיפה הסלקטיבית מהווה את אחת הדוגמאות המובהקות לשימוש בטענת הגנה מן הצדק. אכיפה סלקטיבית הינה אכיפה שמפלה באופן בלתי שוויוני בין אנשים שחלים לגביהם אותן הנסיבות. מדובר למשל במקרים שבהם המדינה מגישה כתב אישום כנגד אדם פלוני בגין ביצוע עבירה מסויימת, וזאת בשעה שמוכח שהיא לא נוהגת להגיש כתבי אישום במקרים אחרים של ביצוע עבירה זו, או במקרים בהם המדינה מגישה כתב אישום כנגד אדם מסויים שביצע עבירה כלשהי, תוך שהיא מתעלמת ביודעין מאנשים אחרים שביצעו את אותה העבירה. לדוגמא, כאשר שוטר תנועה נותן דו"ח לנהג שחנה במקום אסור לחניה, תוך שהוא מתעלם מנהגים רבים נוספים שחנו באותו המקום, או כאשר העיריה נוקטת בהליך פלילי בגין חריגות בניה שבוצעו על ידי אחד מתושביה, תוך שהיא מתעלמת במפגיע מחריגות בניה שבוצעו בסמוך על ידי שכניו.

כדי לבסס טענה של אכיפה סלקטיבית, יש להוכיח שמדובר באכיפה שמבדילה בין אנשים דומים או מצבים דומים, וזאת לשם השגת מטרה פסולה, על יסוד שיקול זר, או מתוך שרירות גרידא.

כמו כן יש להבדיל בין מצב של אכיפה בררנית, לבין מצב של אכיפה חלקית, שנובעת ממחסור במשאבים, סדר עדיפויות לגיטימי של המדינה, או מאילוצים שונים, כגון במקרים בהם אותרו ונתפסו רק חלק מהשותפים לביצוע העבירה, ועל כן ניתן להגיש כתב אישום רק נגדם, ולא כנגד כל השותפים לעבירה.

פסק הדין הראשון שקיבל בארץ את טענת האכיפה הסלקטיבית ניתן בבג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע. תיק זה עסק בשלטים שניתלו בחזית בניין מגורים בעיר, ואשר כללו דברי ביקורת כנגד ראש עירית באר שבע במחאה על הזנחת השכונה שבה נמצא הבניין. כבר למחרת תלייתם הופיעו בבניין פקחי העיריה, אשר הסירו את אותם השלטים, תוך שהם מותירים על כנם שלטי תעמולת בחירות אחרים שניתלו על אותו בניין, ואשר לא כוונו כנגד ראש העיר. פסק הדין קבע שהעיריה הסירה את השלטים שכוונו כנגד ראש העיריה לא מתוך דאגה לחזות העיר, אלא על מנת להפעיל צנזורה כנגד ביקורת על ראש העירייה, דבר שמהווה שיקול זר, ועל כן המדובר באכיפה בררנית שפוגעת בשיוויון ומנוגדת לדין.

מתי ניתן לטעון את טענת ההגנה מן הצדק

טענת הגנה מן הצדק נמנית כאמור על טענות ההגנה המקדמיות שניתן לטעון בפתיחת המשפט הפלילי.

סעיף 149 לחסד"פ מונה רשימה של 10 טענות מקדמיות, ובכללן טענת ההגנה מן הצדק, אשר נאשם במשפט פלילי רשאי לטעון עם פתיחת המשפט והקראת כתב האישום נגדו. מדובר בטענות כגון התיישנות, חסינות, חנינה, חוסר סמכות מקומית/עניינית, פגם או פסול בכתב האישום, ועוד. קבלת טענות אלו עשויה להביא לביטול כתב האישום, לתיקונו, או להעביר את ההליך לבית המשפט המתאים במקרה של טענת חוסר סמכות.

אולם, למרות שטענות אלו מוגדרות כטענות "מקדמיות", ניתן לטעון אותן לא רק בתחילת המשפט הפלילי, אלא גם לאחר מכן, ולמעשה בכל שלב אחר של המשפט (אם כי במקרה של טענת חוסר סמכות מקומית או פגם בכתב האישום, הדבר מותנה בקבלת אישור בית המשפט לכך).

לפיכך, ניתן לטעון את טענת ההגנה מן הצדק לא רק עם תחילת המשפט, אלא גם בכל שלב לאחר מכן, ולרבות בשלב גזר הדין, וזאת כטיעון להקלה בעונשו של הנאשם.

בהתאם לסעיף 150 לחסד"פ, ככל שנטענה טענת הגנה מן הצדק (או כל טענה מקדמית אחרת), על בית המשפט לתת לתובע הזדמנות לענות עליה, אם כי בית המשפט רשאי גם לדחות אותה ללא מתן הזדמנות לתובע לעשות כן. בנוסף, על בית המשפט לתת החלטה לאלתר לגבי הטענה, למעט במקרים בהם הוא סובר שיש להשהות את מתן החלטתו לשלב אחר של המשפט.

כיצד יש לבחון את טענת ההגנה מן הצדק

בהתאם להלכה שנקבעה בפסק דין בורוביץ, על בית המשפט לבחון את טענת ההגנה מן הצדק לפי שלושת השלבים הבאים:

 (1).      בשלב הראשון יש לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו לגבי הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו.

(2)        בשלב השני יש לבחון האם ניתן לקיים את ההליך הפלילי, בצורה הוגנת וצודקת, חרף הפגמים שנתגלו בו.

לשם כך על בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים והמנוגדים שכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי (כפי שיוסבר להלן), וזאת תוך התחשבות בנסיבות הספציפיות של המקרה שבפניו, ולרבות חומרת העבירה המיוחסת לנאשם; עוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; נסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; מידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; חומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם, וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום- לב.

האינטרסים המנוגדים שכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, כוללים אינטרסים שתומכים בהמשך קיומו של ההליך ואינטרסים ששוללים את המשך קיומו:

האינטרסים שתומכים בהמשך קיומו של ההליך, כוללים העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עמם; הוצאת האמת לאור; קיומם של מנגנוני גמול, הרתעה, וענישה; שמירה על ביטחון הציבור; והגנה על זכויותיו של הקורבן הנפגע.

האינטרסים ששוללים את המשך קיומו של ההליך באותו מקרה ספציפי, כוללים הגנה על זכויות היסוד של הנאשם; פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעתה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד; שמירה על טוהר ההליך השיפוטי; ושמירת אמון הציבור בבית-המשפט.

במסגרת האיזון בין האינטרסים הנוגדים הללו, על בית המשפט לייחס לכל אחד מהשיקולים את  המשקל היחסי שראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך, למשל, ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של אינטרס ההעמדה לדין, וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, אזי יגבר משקלו של אינטרס שמירת זכויותיו של הנאשם וריסון כוחה של הרשות.

(3)       בשלב השלישי, ובמידה שבית המשפט שוכנע שקיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושות הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שהתגלו לגבי ההליך באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב האישום, כמו למשל על ידי ביטול אישומים ספציפיים, או מתן משקל לטובת הנאשם בקביעת עונשו, במידה שהוא יורשע בתום ההליך.

פסק דין בורוביץ ניתן בשנת 2005, לפני חקיקת סעיף 149(10) לחסד"פ בשנת 2007, אשר עיגן בחוק את טענת ההגנה מן הצדק, שכאמור נוצרה במקורה בפסיקה. אולם, בפסיקה מאוחרת יותר נקבע שהמבחנים שנקבעו בפסק דין בורוביץ לגבי אופן בחינת טענת ההגנה מן הצדק, ימשיכו לחול ולהנחות את בית המשפט גם לאחר חקיקת סעיף זה (ע"פ 371/06 פלוני נ' מ"י).