מאמר להדפסה

דיני תעבורה ונגע החניות בישראל

מהו דו"ח חניה וכיצד ניתן להתמודד עימו. מאמר מערכת אודות הקשר בין דוחות חניה והקופה הכללית של העיריות והרשויות המקומיות.

במאמר אחר באתר זה הצגנו את עבירות החניה הקיימות וחידדנו כי אכן מדובר בעבירה על החוק (דיני התעבורה) גם למרות שהעונש בגין עבירה זו הוא "רק קנס".

 

במאמר זה ננסה להתמודד עם השאלה "מהו דו"ח חנייה" ומה ניתן לעשות עימו?

 

השמועה אומרת שלא מעט אנשים שמקבלים דוחות מתלוננים על העיריות ואומרים "ככה הם משלמים את התקציב שלהם". האם זה נכון – איננו יודעים ואנו מותירים זאת לבחינתם ובדיקתך של הגורמים המתאימים ולשיפוטתכם. עם זאת, הנתונים מלמדים כי אחד ממקורות ההכנסה המרכזיים של הרשויות המקומיות, אם לא המרכזי שבהם, הוא תשלומי הקנסות של התושבים בגין דוחות חניה (כאמור, דיני התעבורה מסמיכים את העיריות לאכוף את עבירות החניה ולחלק קנסות בגין עבירות אלו). אז מה יוצא: ככל שמצוקת החניה בעיר גדולה יותר- ההכנסה של העירייה גדולה יותר.

 

אחד הסיפורים על מהנדס אחת הערים הגדולות במדינה היה שסיסמתו לתכנון ובניית העיר הייתה "קודם נבנה אחר-כך נמדוד". ואיך מצוקת החניה ודיני התעבורה משתלבים בסיפור? במסגרת תכנון העיר סוגיית החנייה כלל לא נלקחה בחשבון (בטח לא בסדר הגודל בו היא נדרשת כיום). התוצאה: ריבוי נהגים, ריבוי רכבים, מיעוט מקומות חניה. כל אלו בשילוב עם הגנים הישראליים והנה קיבלנו: ריבוי דוחות וקנסות ותקציב העירייה הולך וגדל.

 

ישאל השואל- האם בדיני התעבורה או בדבר חקיקה כלשהו אין שום מגבלה על יכולתה של עיר או רשות מקומית כלשהי "לסמן" ולאסור מקומות חניה? האם העירייה יכולה פשוט לחלק דוחות "כמה שבא לה?"

ממש לא! היות ומדובר ברשות מקומית הפועל מכוח הסמכת חוק (בענייננו, דיני התעבורה שמסמיכים את הרשויות לאכוף את שאלת החניה)- יש לרשות גם מגבלות. בנוסף, מדובר ברשות שלטונית (להבדיל מאדם פרטי "בשר ודם"). ככזו, יש עליה חובות זהירות ותום-לב מוגברות במשפט. הרשות לא יכולה להתעמר באזרח ככל שעולה על רוחה.

 

מעניין לראות את דברי בית-המשפט בפסק-דין יורם ניצן נ' עיריית ירושלים (2006). באותו מקרה,  טענתו של מר ניצן הייתה כי ניתנו לו דוחות בירושלים באופן שרירותי במטרה להעשיר את תקציב העירייה. טענה זו לא התקבלה במלואה ואולם, מעניין שהשופט טננבוים בכל-זאת מצא לנכון להקדיש מספר פסקאות לכך.

 

בית המשפט מחדד באותו מקרה את מטרות הענישה, ומציין כי לא נועדה על מנת להעשיר את הקופה הכללית של העירייה. בסופו של יום הענישה נועדה להרתיע ולמנוע חנייה של אזרחים במקומות אסורים. בנוסף, השופט חוזר ואומר כי מוטב שרשויות מקומיות יסמנו באופן ברור את המקומות המותרים והאסורים לחנייה ובמידה ומתבצעת חניה אסורה לפי דיני התעבורה, יש להקפיד לצלם את הרכב, למען הסר ספק ולספק לנהג החונה את התמונה יחד עם הדוח.

 

לסיכום, צודקים המלינים על העיריות בטענה שכך הן מעשירות את קופתן- זהו אכן מקור ההכנסה המרכזי. אולם, יש לזכור שרשות שלטונית כפופה לחובות מוגברות כלפי האזרח ואסור לה לנהוג בשרירות ולעשות "מנה שבא לה", ועם החניות בפרט.