מאמר להדפסה

"משורה משחרר רק המוות" אבל נראה שבישראל לעיתים זו גם הדרך היחידה להשתחרר מנישואין. 

בשנת 1962 פנתה נדרה אברהם לבית הדין הרבני בבקשה לקבל גט מבעלה יחיא. בעלה סירב למסור גט במשך שנים רבות. דבר לא הועיל עד אשר, מכוח סמכותו של בית הדין הרבני, הוצא צו מאסר נגדו. יחיא אברהם ישב 33 שנים בבית הסוהר וסירב לשחרר את אשתו. לבסוף, לאחר קצת יותר משלושה עשורים קיבלה נדרה את הגט המיוחל- יחיא אברהם מת במהלך שירות תקופת מאסרו.
 

זהו אמנם המקרה המפורסם ביותר של סרבנות גט במדינת ישראל אולם הוא לא המקרה היחידי. נתוני בתי הדין מראים כי כיום ישנן "רק" כ-30 נשים מסורבות גט. נניח שבתי הדין מדייקים בנתונים ואת הכמות "המצומצמת" הזו (30 נשים) נכפיל ב-30 שנה (הזמן שנדרה המתינה) – נקבל 900. אותן נשים "בודדות" עשויות לזכות לתקופה של 900 שנים אומללות של מאבקים וגורל זהה לנדרה אברהם. 

איך הגענו לכזה אבסורד?

מהן הסנקציות שמפעילה הרבנות על סרבני גט?
 

ובכן, ההסבר החקיקתי הוא פשוט מאוד: סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע כי נישואין וגירושין בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני בישראל. החוק לפיו ידון בית הדין הרבני הוא המשפט העברי. לפי המשפט העברי, גירושין הוא אקט הנעשה על ידי הצדדים באופן חופשי ורצון חופשי - הבעל מוסר לאישה את הגט באופן חופשי ומרצון והיא צריכה לקבלו באופן חופשי ומרצון. עד כאן אין כל בעיה ובית הדין הרבני אפילו לא מתערב, רק מגישים בקשה מוסכמת לגירושין.

הבעיה מתחילה כשהבעל לא רוצה למסור את הגט או לחילופין האישה לא רוצה לקבל גט.

התורה מעגנת את חובתו של הגבר למסור את הגט מרצון חופשי וכל ניסיון להכריחו ישלול את תוקפו של הגט מבחינה משפטית (הדין העברי כמובן).
 

בדין העברי כתוב "מכים אותו עד שאומר - רוצה אני" (ראה בבלי, ערכין, כ"א, ע"ב). העניין הוא שהמשפט שלנו הוא המשפט הישראלי ובשיטה הישראלית אנחנו לא מכים אנשים עד שיאמרו "רוצה אני", אחרת זו תהיה עבירה על חוק העונשין, פגיעה בשלמות גופו של אדם, פגיעה בחירותו ובכבודו של האדם, ולכן השאלה מה עושים? מסתבר שמנסים.

כמי שנמצאת ומסתובבת שנים רבות במסדרונות של בית הדין הרבני אני יכולה לומר, שבמצבים בהם הבעל (או האישה) מבקשים גט, בית הדין מוסמך להמליץ לבני הזוג להתגרש (גט מצווה) או לחייב את בני הזוג להתגרש. אם מי מבני הזוג שחוייב לתת גט לא אומר כי הוא נותן את הגט מרצון, ניתן ומפעילים נגדו סנקציות כלכליות כולל שלילת קצבאות שניתנות על ידי המדינה (ביטוח לאומי), הגבלת רישיון נהיגה, הגבלת יציאה מהארץ, הגבלה בהחזקת חשבון בנק, ואף צו מאסר.

כל הסנקציות הנ"ל ניתנות בפועל על ידי בית הדין הרבני כי בית הדין הרבני לא רוצה נשים או גברים עגונים.

חשוב בעניין זה לזכור, כי המצב האחרון היה המצב של נדרה ויחיא אברהם, הבעל, לא הסכים לתת לה גט אפילו שהיה נתון במאסר. 

ישנם גם גברים עגונים
 

האם עגינות זו בעיה בלעדית לנשים? לא בטוח – ראו בעניין זה מקרה שאירע בבית הדין הרבני בירושלים, שם הורה בית הדין על מאסרה של אישה כבת 60 לערך, תושבת מרכז הארץ, מורה לשעבר בחטיבת ביניים, שסירבה לתת גט לבעלה מטעמים כלכליים, בגלל סכסוך רכושי ארוך שנוהל בינה לבין בעלה. 

במקרה שם, האישה המשיכה להיות סרבנית גט ובעקבות כך פנה הבעל בבקשה "לשאת אישה שנייה" ובית הדין נעתר לו. חשוב בעניין זה לומר, כי סרבן או סרבנות גט מאלצים את הצד השני להיות "נשוי" או "נשואה" בתעודת הזהות, ונוכח הסטטוס של ההגדרה "נשואים" בן הזוג האחד יורש את בן הזוג האחר במקרה של מוות חלילה.

כמובן שניתן להתגבר על אותה ירושה על ידי עריכת צוואה שאומרת שבן הזוג הסרבן, מולו אנחנו מנהלים הליך משפטי, לא יירש אותנו, ברם לשם כך יש צורך להיות מודע ולהבין שסרבנות גט מובילה לבעיה לא פשוטה שלא כל מי שנמצא בהליך משפטי מודע לה.

 

לעומת זאת, בתי הדין הרבניים, מהיכרותי רבת השנים, מכירים את התופעה ומעוניינים למנוע סרבנות גט. לדוגמא, טיפלתי באישה אתיופית שהיה חשש שבעלה יחזור לאתיופיה כי הוא חוייב במזונות גבוהים ונאלץ לעזוב את הבית המשותף. בית הדין הרבני הוציא מיד (עוד באותו דיון) ולבקשתי צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הבעל, מחשש שהוא יברח ויותיר את האישה עגונה. המטרה של בית הדין ושל האישה היתה משותפת וזה למנוע עגינותה, ולמנוע מצב שבו שולחים שליח מטעם בית הדין הרבני לחפש אחרי הבעל בכפרים באתיופיה, כפי שקורה לא פעם, כשעורכי הדין לא ערניים מספיק למתרחש באולם.