מאמר להדפסה

על פי דיני מזונות ילדים, האב מחויב לבדו בתשלום עבור הצרכים ההכרחיים של ילדיו (ילדים עד גיל 6, ויש הגורסים אף למעלה מכך – עד גיל 15 או 18). לטענתי מדובר באפליה מגדרית של אבות לעומת אמהות, על פי חוק.
 

על מנת לצמצם  את האפליה, פירשו בתי המשפט שהחבות הבלעדית המוטלת על אבות מתייחסת רק לצרכים ההכרחיים של הילדים, בעוד שבמימון הצרכים העל-הכרחיים מחויבים שני ההורים לפי יכולתם היחסית. צרכים הכרחיים הוגדרו כצרכים שבלעדיהם לא יתכן קיום-ממש, דהיינו צרכים ברמה שילדי עניים נאלצים להסתפק בהם.

מהם דמי ״המדור״?

"דמי המדור" הנו החיוב של האב להשתתף בדמי השכירות שמשלמת האם, והם נחשבים לצורך הכרחי של הילדים. חלקו של ילד אחד בדמי השכירות שמשלמת האם הוגדר בפסיקה כ-30% מהמכלול, בעוד חלקם של שני ילדים הנו בשעור 40% ממכלול שכר הדירה,  ואילו חלקם של 3 ילדים ומעלה הנו 50% משכר הדירה.
 

וכאן נוצר עיוות חדש. בתי המשפט נמנעים מלהבחין בין דירה מינימלית שדי בה כדי לספק את הצורך ההכרחי של הילדים בקורת גג פשוטה ובסיסית, בעיר או בשכונה בסיסית לבין דירה מפוארת יותר, או דירה באיזור יקר יותר, שבה בחרה האם לגור בפועל.   

אם ששוכרת דירה בעיר מודיעין, למשל, בשכר דירה של 4,500 שקלים לחודש, יכולה תיאורטית לשכור דירה דומה במרחק של פחות מ-5 ק'מ בעיר רמלה, במחיר של 2,700 שקלים לחודש בלבד.  

״נוצר קיפוח מגדרי״
ההבדל מבחינת האב הוא בתשלום דמי מדור בסך של 1,500 שקלים בחודש במקום 800 שקלים בחודש,  הבדל שיכול להיות מאד משמעותי עבור אדם שמשתכר משכורת ממוצעת או למטה מכך, ואף לפגוע ביכולתו לכלכל את ילדיו בזמן שהם נמצאו אצלו.

בתי המשפט נוטים לאשר דמי מדור בהתאם ליוקר הדירה שהאם בחרה לעצמה ובכך מעצימים את הקיפוח המגדרי המובנה בחוק ופועלים בניגוד להלכה היהודית לפיה חובת האב היא רק ל"צרכים הכרחיים בלעדייהם לא יתכן קיום של ממש". 

טעות זאת של בתי המשפט ממשיכה ונגררת גם לחיובים אחרים הקשורים בדירה, כך שהאב יחויב להשתתף בארנונה שמשלמת האם בשיעור של 30% מהארנונה בפועל במקום 30% מהארנונה המינימלית-ההכרחית שנהוגה בערים פחות יקרות. 

על כן מומלץ להעלות טענות אלה באופן ברור במסגרת כתב ההגנה, והתגובה לבקשה למזונות זמניים, ואף לצרף העתק ממאמר זה לתשומת לב בית המשפט הנכבד.