מאמר להדפסה

על מנת להבין מה באמת עומד מאחורי המילים:  "חיסיון עורך דין (פלילי) לקוח", ניקח צעד אחורה וננסה להבין את מה שמכונה בשפה המשפטית: "המסגרת הנורמטיבית" לדיון בחיסיון עורך דין - לקוח.

תחילה נדון בשאלה הבסיסית - "מהו חיסיון"?

המסגרת המשפטית בכל הקשור לחסיונות מצויה בעיקרה בפרק ג' לפקודת הראיות. בנוסף לפקודה, נקבע בפסיקה כבר בשנות ה-80 שרשימת החסיונות המופיעה בפקודה אינה רשימה סגורה והיא יצרה במהלך השנים חסיונות נוספים.

סוגי חסיונות

פקודת הראיות מונה יש שלושה סוגים של חסיונות:

1. חסיונות "ציבוריים"- כדוגמת פגיעה בביטחון המדינה.

2. חסיון מפני הפללה עצמית - מצב בו אדם מותר לו לסרב להשיב על שאלות שהתשובה עליהן עלולה להפלילו בעבירה כלשהי.

3. חסיון המבוסס על יחסי אמון - לקטגוריה זו נכנס חיסיון עורך דין פלילי לקוח וגם חיסיון בין רופא לחולה, בין פסיכולוג למטופל, בין עובד סוציאלי למטופל, בין כהן דת למתוודה ועוד.

כלל המונח בפקודת הראיות מחייב עד שנמצא כשיר לעדות לתת עדותו. במקרה שלנו, אנו מדברים על מצב משפטי בו עו"ד שנקרא לתחנת המשטרה כעד, אינו רשאי להשיב על שאלה, שאלמלא החיסיון, הוא היה מחוייב להשיב עליה. כלומר, חיסיון (בין אם בין עורך דין פלילי ללקוח ובין אם חסיון אחר כפי שיובא להלן) מהווה מגבלה מסוימת על החובה להעיד.

מה עשוי להצדיק פגיעה בחיסיון?

הרי ברור שהחיסיון פוגע בערך העליון של חקר ובירור האמת. למעשה, אנו מונעים מידע שיכול היה לשמש ראיה רלוונטית להוכחת האמת במשפט. לכן, על מנת להצדיק פגיעה שכזו חייב שיהיה מול זה אינטרס ציבורי כבד משקל אחר.

במאמר נוסף בסדרת המאמרים באתר נתמקד בתנאים ליצירת חסיון עורך דין פלילי לקוח ובחריגים לו וכן, נציין מספר פסקי דין שקבעו הלכות לעניין חסיון עורך דין פלילי לקוח. כפי שנראה מדובר במלאכה לא פשוטה ובניגוד למחשבה ה"פשוטה"- לא כל דבר שאומר לקוח לעורך דינו לעולם לא יתגלה.