מאמר להדפסה

 

בדומה למוסד הנישואין, גם מוסד הגירושין חווה לאורך השנים תמורות באופן בו נתפס על-ידי החברה, המדינה והמשפט. עד שנות ה-70 היכולת "להתגרש" לא נתפסה כזכותם של בני הזוג הנשואים אלא כסעד הניתן על-ידי המדינה, שעל-מנת לקבלו היה על בן-הזוג החפץ בגירושין להראות כי הצד השני "אשם" בגירושין בעוד הוא, המבקש, הוא ה"תם". בשנות ה-70 אירעה המהפכה התפיסתית ביכולת בני הזוג להתגרש - במרבית שיטות המשפט בעולם, לא נדרשו עוד הצדדים להוכיח אשמה, אלא יכלו להסכים להתגרש מעצם רצונם החופשי (מה שלא היה אפשרי מבחינה משפטית עד אז). אמנם, גם היום, במרבית מדינות העולם, כאשר מוגשת בקשת גירושין הצדדים מציינים עילה לכך, אך ייחודו של המצב הנוכחי הוא כי אותן עילות "נעדרות אשם". למשל, עילה שזכתה לתהודה בגירושי ידוענים שונים בארה"ב מכונה- "קרע שאינו ניתן לאיחוי" (Irreconcilable differences). 

 

בניגוד לשיח הציבורי הנוכחי, עד שנות ה-70 דיני הגירושין בישראל, נחשבו דווקא למהמתקדמים בעולם. זאת, משום שבמשפט העברי, החולש על דיני הנישואין והגירושין בישראל, עילת הגירושין המרכזית היא בראש ובראשונה הסכמת הצדדים. הגירושין הם אקט פרטי של הצדדים הנעשה על-ידי מסירת "גט"  (שטר כתוב ועליו תנאי הגירושין) מרצון חופשי, של הבעל לאשתו, ועליה לקבלו מרצון חופשי. כלומר, לפי המשפט העברי, אף גורם, לרבות רבנים ובתי הדין הרבניים, לא יכול "לפסוק גירושין". תפקיד בית-הדין הרבני, על-פניו, הוא רק פיקוח על רצונם החופשי של הצדדים.

 

מקור דרישת הרצון החופשי של הבעל הינה מדאורייתא – מהתורה, בעוד שמקור הדרישה בקרב האישה מדרבנן - לאחר חרם דרבינו גרשום שאסר על גירוש אישה בעל-כורחה. אולם, דווקא ההתנייה בדבר "רצונם החופשי" של בני-הזוג היא שמהווה את עיקר המחלוקת והביקורת הנוגעת לדיני הגירושין בארץ. היות ואחד מבני-הזוג עשוי למצוא עצמו כבול לנישואין בלא יכולת להשתחרר מהם היות ובן-הזוג השני "לא רוצה" (פשוט כך) לקחת חלק באקט הגירושין, זו התופעה המכונה לרוב "סרבנות גט". סרבנות הגט היא למעשה תולדה של היעדר סימטריה בדיני הגירושין במשפט העברי בין הגבר לאישה.

 

לכאורה, ניתן לחשוב כי אם הבעל אינו מעוניין במתן גט יוכל בית-הדין הרבני לכפות זאת עליו, ואולם, ובהתעלם משאלת נכונותו האישית של הרכב הדיינים לעשות זאת, עצם המשפט העברי לא מאפשר, לרוב, כפייה כזו. זאת, משום שמקום בו רצון הבעל אינו "חופשי", הגט הנמסר הופך ל-"גט מעושה" וככזה משולל תוקף לפי המשפט העברי. כלומר, האישה עודנה "אשת-איש" וילדים שהיא עשוייה להביא לעולם (עם גבר יהודי אחר) יהיו ממזרים. בעוד שעל האישה ניתן יהיה לכפות לקבל את הגט. התפיסה היא כי היות ומקור דרישת הרצון החופשי של האישה הוא מדרבנן, כלומר אינו מהתורה, ניתן לוותר עליו ביתר קלות.

 

ובכן, נשאלת השאלה - 'מה תפקידו של בית-הדין הרבני אם כך?' כאשר מוגשת תביעת גירושין, בין אם על-ידי הבעל או האישה, בית-הדין מוסמך לאחת מבין השתיים - לדחות את התביעה אם ימצא שלא התקיימה עילת הגירושין, או לקבל את התביעה ולפסוק אחד מהצווים הבאים - מצווה להתגרש, חיוב להתגרש ופסק כפיית גט. משמעות הראשון היא המלצה גרידא ובכוח הצד הממאן להמשיך בשלו; השני נפקותו בעיקר כלכלית (ציווי תשלום מזונות לאישה "מחמת מעוכבת", אי-ניקוי פוטנציאל השתכרות האישה ממזונותיה ועוד); השלישי - מאפשר לבית-הדין לנקוט בכל אמצעי (בעבר, אף מלקות וכיום, אף מאסר מכוח סעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים) על-מנת שיאמר הבעל "רוצה אני". אמצעים אלו תחת צו הכפייה לא יהפכו את הגט ל"מעושה". אולם, על-מנת לזכות לצו זה יהיה על האישה, בדרך-כלל, להוכיח התעללות ואלימות קשה. ואכן, נדירים המקרים בהם ניתנו צווי כפייה בבתי-הדין הרבניים.