מאמר להדפסה

על-פניו, דיני החוזים במדינת ישראל (ובמרבית העולם) קובעים כי שני צדדים (אנשים) יכולים להסכים על כמעט הכל (למעט מה שהוא בלתי-חוקי או נוגד את תקנת-הציבור). לכן, נראה שבטח ובטח שזוג נשוי יכול להגיע למצב של גירושין בהסכמה.

 

 

 

 

 

 

 

אבל בעצם, למה אנחנו מדברים על זה בכלל? הרי ברור שיש הסכמה, לא? הייתה הצעת נישואין, הסכמה, חתונה. אז למה שיהיה אחרת בגירושין? כפי שנסקר במאמרים שונים באתר זה, הגירושין בישראל הם אחד מעקבי האכילס של שיטת המשפט שלנו. אכן קיימים מצבים רבים בהם בני זוג מסכימים להתגרש כשם שהסכימו להתחתן. אולם, לא ממש עליהם אנו מדברים כעת.

 

 

כעיקרון, לאחר שהתקבלה ההחלטה לסיים את הנישואין ניתן להגיע למצב של גירושין בהסכמה ממש: הסכם משפטי לכל דבר ועניין. הצדדים מסכימים (מתחייבים בחוזה, ליתר דיוק) כי יתנו גט האחד לשנייה וכן, הם יכולים להסכים על פרטים נוספים (ראו מאמר בעניין "הסכם גירושין"). 

 

 

האם במסגרת הגירושין בהסכמה אני יכולה לגרום לבעלי לחתום על כך שבמידה ויסרב לי גט אקח את כל רכושו ואכרות לו גפה? לא ממש. הסכם כזה, כאמור יהיה חוזה בלתי-חוקי וניתן יהיה "לתקוף" אותו מכוח עילות חוזיות שונות לבטלות חוזה. אולם, כן ניתן להסכים על כך כי תהיה "סנקציה כספית" בגין סירוב גט. בעשור האחרון סעיפים כאלו במסגרת הגירושין בהסכמה צוברים פופולאריות דווקא בקרב הציבור הדתי לאומי במה שמכונה "הסכמי כבוד".

 

 

היות והסכם הגירושין, התולדה של גירושין בהסכמה, הוא חוזה ככל חוזה במדינת ישראל הוא נכון ותקף רק לגבי שני הצדדים החתומים עליו. לא ניתן למשל, לקבוע במסגרת גירושין בהסכמה כי "לכל הגברים באזור ת"א אסור להתחיל עם גרושתי במידה ואני נותן לה גט"- מה גם שזה לא ממש ריאלי. ובאותו משקל, לא ניתן להסכים יחד עם ההסכמה על הגירושין כי לא ישולמו כל מזונות ילדים.

 

בשונה, ממרבית החוזים במדינת ישראל, חוזה שהוא תוצאה של גירושין מהסכמה יש "לתקף" בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני. כלומר, לאשר אותו בפני ערכאה שיפוטית על מנת לתת לו תוקף משפטי.

 

 

אז נראה שיש אפשרות משפטית להגיע למצב של גירושין בהסכמה ובוודאי שלכל אחד מאתנו יש את היכולת הפיסית לחתום על דף נייר- אז אולי כן יש אלטרנטיבה לגירושין המכוערים?