מאמר להדפסה

התופעה של חטיפת ילדים היא רעה חולה שהקהילה הבינלאומית כולה, ובכללה מדינת ישראל, נרתמה להילחם בה. מאחר ונודעת החשיבות הגדולה להגנה על האינטרס החברתי הנוגע לסדרי השגחה ומשמורת על ילדים, ובפרט לאור העובדה שחטיפת ילדים נתפסת כסוג של התעללות הסותר את טובת הילד - קמו מנגנונים שנועדו ליצירת הרתעה מפני חטיפתם, לרבות ע"י שימוש בכלים מהמשפט הפלילי.

המאבק בתופעת חטיפת ילדים, שנועד להגן הן על ההורה המשמורן והן על הילד וטובתו, בא לידי ביטוי לראשונה בקבלתה של אמנה בינלאומית הקרויה "אמנת האג", שעניינה ההיבטים האזרחיים במקרי חטיפה בינלאומית של ילדים, וקביעת הסדרי התדיינות במקרי חטיפת ילדים, והשבת הילדים למשמורן ממנו נלקחו.
 

נוסח סעיף 373(א) לחוק העונשין שעיקרו הוא "הוצאת קטין ממשמורת" הינו כדלהלן: "המוציא, במעשה או בפיתוי, קטין שלא מלאו לו שש עשרה שנים או אדם שאינו שפוי בדעתו, ממשמורתו של אפוטרופוס על פי דין בלי הסכמת האפוטרופוס, דינו - מאסר עשרים שנים".
 

שאלת פרשנותו של סעיף 373(א) לחוק העונשין הקובע את העבירה של "הוצאת קטין ממשמורת" עלתה כמה פעמים בפסיקות של בית משפט העליון, אולם טרם יוצק לה תוכן, באופן המפרש ומגדיר את הנוסח העדכני של הוראת סעיף זה.

ביום 26/2/2013, הרשיע ביהמ"ש העליון בע"פ 5463/11, ובע"פ 6328/11, בהסכמה וברוב של שלושה שופטים, השופטת ד' ברק-ארז, המשנה לנשיא מ' נאור והשופט א' שהם, אם אשר העלימה קטין לאחר שנקבע בתום שנים של התדיינויות – כי משמורתו עוברת לאב, ומבלי שהחלה בפועל המשמורת הפיזית לאור היעלמותו. למרות האמור הורשעה האם בעבירה של הוצאת קטין ממשמורת, אשר העונש בצידה הינו עד 20 שנות מאסר!!!

הדיון בשאלה לעניין תחולת הסעיף היה אכן מחויב המציאות, מאחר ויוחסה לאם אחריות פלילית בשל המצב שנוצר, הן בגין "הפרת הוראה חוקית" לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין, והן בגין "הוצאת קטין ממשמורת", כאשר המדינה טענה כי אכן התקיימו יסודות העבירה. מטעם זה החליטה המדינה להגיש ערעור על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, אשר זיכה את האם מעבירת הוצאת קטין ממשמורת.